הקול שבראש

מה שקורה "בראש שלנו" – לא נשאר שם! (כמו שרובנו נוטים לחשוב).

הוא זולג ומשפיע ישר על הגוף. מערכת החיסון. המערכת ההורמונלית. וכמובן, על הרגשות שלנו.

לתופעה הזו יש גם מינוח מדעי: פסיכונוירואימונולוגיה.

תחום שחוקר איך מחשבות ורגשות משפיעים על הגוף דרך מערכת העצבים וההורמונים.

תכלס, מדובר בביולוגיה!

באחת המערכות בגוף שלנו יש ציר שנקרא HPA – ההיפותלמוס, בלוטת יותרת המוח, ובלוטת יותרת הכליה.

תפקיד המערכת הזו הוא ללחוץ על כפתור המצוקה, ברגע שהמערכת מרגישה שסכנה קיומית מרחפת עלינו. רובנו מכירים אותה כ-"הילחם או ברח".

זה הרגע בו הגוף משחרר קורטיזול.

בתקופות קדומות המערכת הזו הייתה מושלמת. היא הזהירה אותנו מפני חיות טרף ופגעי טבע. אבל ככל שהתבייתנו יותר – היא התחילה לפעול נגדנו.

למה?

המערכת הזו לא יודעת להבדיל בין איום אמיתי לאיום דמיוני (דאגה). "יש אריה מאחוריך" או "מה אם מחר הפגישה תיכשל" – שניהם יפעילו את המערכת באותה עוצמה. אותו קורטיזול. אותה תגובה פיזית.

והקורטיזול שמשתחרר בזמן לחץ וחרדה חוסם את המלטונין – ההורמון שאחראי על ההירדמות. זו הסיבה שמוח "רועש" לא נרדם.

זו לא חולשה. זו כימיה.

פרופ' מתיו ווקר מאוניברסיטת ברקלי הראה שחוסר שינה מגביר את הרגישות של האמיגדלה (מרכז הפחד במוח) במידה משמעותית למחרת.

לילה גרוע מייצר יום חרדתי יותר. יום חרדתי יותר מייצר לילה גרוע יותר.

ולצד זה – תופעת הנוצבו (Nocebo). ההפך מפלסבו. ציפייה שלילית יוצרת תגובה פיזית שלילית אמיתית ברת מדידה.

אם ציפייה יכולה לייצר כאב אמיתי – היא יכולה גם להפסיק אותו.

ד"ר קלי מקגוניגל, פסיכולוגית בריאות מסטנפורד, חקרה שנים את מה שקורה כשמשנים את היחס למתח – לא את המתח עצמו.

היא מצאה: אנשים שהתייחסו לתגובת הלחץ שהם חווים כגוף שמכין אותם להתמודדות, במקום כאיום – חוו פחות נזק פיזיוֹלוֹגי מהלחץ עצמו.

לא מדובר בחשיבה חיובית. אלא במתן פרשנות אחרת לאותה תחושה פיזית.

הלב דופק חזק – אפשר לפרש את זה כ"אני בסכנה", או כ-"הגוף שלי מתגייס".

אותה תחושה. פרשנות שונה. תגובה ביולוגית שונה לגמרי.

אם למחשבה יש יכולת להפעיל את כפתור האזעקה בגוף – יש לה גם את היכולת לכבות אותו.

אתם בטח תוהים – אם זה כל כך פשוט, למה אנחנו לא פשוט עושים את זה?

הסיבה היא שרוב האזעקות שלנו לא מודעות. הן רצות ברקע, על אוטומט, במשך שנים. אף אחד לא בוחר במודע לדאוג ב-2 בלילה.

זה קורה כי המוח מאומן לחפש איום – שוב ושוב, בלי רשות.

אם המוח כבר עושה "תכנות חוזר" לעצמו כל לילה – מי בוחר מה הוא מתרגל?

כוח רצון לא מסוגל לכבות את כפתור האזעקה. זה לא תפקידו.

אבל אפשר לאמן את המערכת להירגע לבד.

זו בדיוק העבודה של תכנות תת-מודע. משדרים לתת-מודע מסרים חדשים ומעצימים, ויוצרים מעגלים עצביים חדשים במוח.

כי אפשר לצאת מהלופ – כשמתחברים מחדש לקוסם שבפנים.